אני מכיר את השקט
לרוב הוא הפסקול שלי
נותן לכולם להרעיש ובינתיים יושב לי בספוט שלי
חלק מנסים לפצח את הקוד שלי, חלק ממש לא
אומרים זה ההוא, זה שרע לו, חלק שקל לו
אני זה הספורט שלי
מתרכז, מתמרכז, מנקז מחשבות, עושה בהן סדר וחוק
אומר "בהן צדק אם יש או אין צדק, עושה מה נראה לי נכון"
הופך את החדר לחוף, נושם את הבריזה עמוק, עמוק
נושף חזרה בחוזקה ונפטר מהקריזה, שתלך רחוק, רחוק
אמרתי "זה החום, החום", מה לעשות?
כמה תזיע, ככה לשתות
זה מה יעשה לך טוב, ימלא את הראות
כשהכל נרגע מסביב יש מקום לאוויר
נהיה יותר קל להביא
את הראש למקום שאתה צריך
להסכים להרגיש, פחות להבין
אם אני לא אומר פה כלום
אולי יש סיבה
יש סיבה
אם נסגרתי בעצמי שוב
יש סיבה
יש סיבה
למה זה מרגיש שכולם מתרחקים ככל שהם קרובים?
אדם בתוך עצמו הוא גר
ולמה דווקא מנגינות שמחות, מזכירות לי כמה החיים עצובים
ושזה בסדר גם
אבל ההצגה צריכה להימשך
כמו קומיקאי שחייב להצחיק, לא חשוב איך
או על איזו רגל הוא קם, או אם אתמול הוא נרדם בכלל
או סתם כמו לפעמים כשיש בחוץ בלגן
והראש רוצה לסדר
שקט לפעמים אומר שרעש בפנים עובד שעות נוספות
אבל לא תמיד
יש רגעים שאני כבר לא שומע ים בתוך צדפות
ורגעים שאני פשוט איתי בפנים, בלי להגיד
אם אני לא אומר פה כלום
אולי יש סיבה
יש סיבה
אם נסגרתי בעצמי שוב
יש סיבה
יש סיבה
אם אני לא אומר פה כלום
אולי יש סיבה
יש סיבה