ושוב רואה ושוב שומעת מתכת בוכה, אלפי עקבים רותחים חותכים למקומות עבודה הכל מסומן, הבטון הריצה מתכת בוכה יום אחר יום בדרכי אל אותה עבודה גופי מובל מהופנט נגרר מציית אחרי שנים לא שאלתי על מה זה דורכות שתי רגליי נשאתי למעלה עיני חיפשתי תשובות מעלי ללא משוא פנים בלי כתובת, בלי כיוונים אלפי עקבים שועטים אל חדרי עבודה נעולים ושוב רואה ושוב שומעת שהאיש הקטן התרגל לפסוע לבד שועט בתוך נעליו כשבנו את הבטן בתוך הבובה שעליו מתחו את הקפיץ ביד חזקה ללא משוא פנים בלי כתובת, בלי כיוונים אלפי עקבים שועטים אל חדרי עבודה נעולים בראש שלך הכל עכשיו מלא בזיכרון שלך אמא לך תחכה איני יודעת אם אי פעם נדביק את המרחק בזיכרון שלך אמא לך תחכה ושוב רואה ושוב שומעת האיש הקטן מסתובב עם חיוך מאושר הוא שבר את הקפיץ ושחרר את חייו ועם חשיכה בדרכו אל בית בובות המחר הוא פסע בקלות על חולות וצדפים מתכת בוכה דמעות של ברזל וגעגועים