בסוף אלה היו עלים דקים של סתיו שהכריעו אותי בכל כובד משקלם
את לא תצטרכי להחזיר לי את כל אלף פעימות הלב שהחסרתי בגללך
ישנתי מעט וחלמתי הרבה ורציתי אותך מאוד מאוד
רציתי אותך
אבק של חרטה הולך ומכסה ריסים
תלתל של משי, לב עופרת, אצבעות זריזות
היא טהורה עכשיו כמו שלג
היא אמיצה פתאום כמו ילד
ובבוא הבוקר לעיני השמש
האמונה לבדה לא מספיקה אף פעם
והעתיד הוא חתיכת אבן גיר קטנה שנזרקת לחלל החדר
הרי געש לא יכולים למות אף פעם ודמיון זה הדבר הכי קרוב אל האמת
הברבורים קפאו באגם, באביב הם ישובו חזרה
חזקים, אני יודע, נופלים חזק יותר
ואני נפלתי חזק ומהר
נזהרתי שהרוח לא תשבור אותי
וזהירים נפצעים הכי הרבה
ישנתי מעט ובזבזתי הכל וגם אם אני אצעק מי ישמע אותי
קראתי לך
זאת תהיה תפילה ליחיד
זאת תהיה תפילה ליחיד
ובבוא הבוקר לעיני השמש
הדקלים זזים ומתלקחים ברוח
ילד של שד זז, רץ בין האנשים שרואים את השמש דרך הגדר
אומר: "העיניים שלי הן רק זכוכית מגדלת שרוטה
יש לי ריאה מלאכותית שעוד תיפול על הרצפה"
הוא אומר ונשבר בעודו מדבר
חרש חרש בצעקה
לאורך הגדר החשמלית בנו בתים
ואלף דונם של שדות זרועי מוקשים
אהבת חינם רק מתחילה לתבוע את מחירה שייגבה בדם
שמחת הנפלה כעומק הבאר
שמחת הנפילה כעומק הבאר
אני הייתי שם כשהיא נפלה
אני הייתי שם כשלא היה לה שום דבר אחר
אם זה היה כאב אז זה מה שהעיר אותי
פעם אחרי פעם
הם לוקחים ממך את כל מה שאתה אוהב
הם לוקחים ממך את כל מה שאתה אוהב
אולי אין להם נשמה בכלל, אולי זה לא באמת כואב להם
יש להם ידיים ארוכות כל כך אבל הם לא יכולים עכשיו לנגוע בי
אני משחיז את הלהב שממשיך לפצוע אותי
אני מצית את האש ששורפת אותי
בשולי שביל החלב על שפת הר געש
בחדר ללילה ברחוב הכי חשוך
כל הגיבורים שלי נולדו על הנייר
והם קופצים עכשיו מקצה הצוק
ובבוא הבוקר לעיני השמש
אני משחיז את הלהב שממשיך לפצוע אותי
רסיסים קטנים ממנו כבר צומחים בתוך תוכי
הם פוצעים אותי כשאני ישן
הם פוצעים אותי כשאני חולם
האלים הלא מושלמים שלחו אותי
זאת גלותי וזאת גאולתי
מוזר...
אני נפתחתי ואז הכל סגר עליי
הם פוצעים אותי כשאני ישן
הם פוצעים אותי כשאני חולם
ישן עם עין אחת פקוחה כמו נוסע סמוי
שנודד במחשבות של אחרים
לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה
לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה
אני כל כך רגיל לכאב אהובתי
פלא שאני עדיין עומד
ובבוא הבוקר לעיני השמש